ניקולאי, מוטי, דביר ויוסי -
מכתב אהבה לגברים מקו 66

אני מחכה לקו 66 בתחנה של שוק מחנה יהודה. כבר בשלב ההמתנה משהו בחושי הנוסעת הרגילים שלי משתבש. העיניים מרצדות וסורקות בציפייה היפראקטיבית את באי התחנה והלב מפמפם חזק כמו לפני עלייה לבמה או לפני דייט ראשון.
אני מנסה להירגע ולהנמיך ציפיות כי יכול להיות שאקבל דחייה ואולי לא יהיה מסעיר ואולי דווקא בשבוע החם של השנה המזגן של קו 66 בדיוק התקלקל. אבל יש דברים שלא ניתנים לסירוס ואני אחת מהם. ולכן, היום, על קו 66 אני רוצה להתאהב.
זה יכול להיות אדון או גברת או נער, אבל אנחנו מוכרחים, אפילו קצת, אפילו אם רק לרגע, להתאהב. אני עולה על האוטובוס כשבתוכי מיני מנטרות "הדרך לאיתקה היא העיקר, ואולי לא תמצאי... אני חייבת להתאהב. עכשיו".

בעונת המסכות העיניים מדברות בקול רם. למרות-זאת, עצרנו כבר בשתי תחנות ולא היה אף ניצוץ. פתאום אני מבינה שזו הרי אהבה ואומרים שהיא באה ממקום לא צפוי אז מי אמר שדווקא בעיניים צריך להסתכל. התחלתי לבחון בהונות של נשים מבוגרות שישבו בקרבת מקום וכן הרגשתי איזו תנועה פנימית אבל לא משהו חד משמעי. נזכרתי בתקופות בהן חשדתי שכל נוסע הוא מחבל. הייתי דרוכה ודמיינתי איך אני מסתערת עליו ומצילה את כולם, או לחילופין בורחת בתחנה לפני הפיצוץ ומותירה את כולם מאחורי. הפעם זו דריכות מסוג אחר. דריכות חומלת ורכה שבוטחת בנוסע.

ואז הגיע ניקולאי. בן 21, ארוך ורזה עם שיער בצבע אפרוח, לבוש ספורט אלגנט. שאלתי "אפשר לשבת?" הוא אמר "כן בטח" במבטא זר כבד. דפיקות הלב נרגעו עם ההסכמה של ניקולאי לדבר. העברית הייתה סדוקה כי הוא כאן רק חמש שנים. הוא עובד בביטחון של הרכבת הקלה אז כשניסיתי להסביר על הפרויקט הוא אמר: "זאת העבודה שלי לדבר עם זרים ברכבת. אני כבר מכיר את כל המשוגעים של העיר." ככל שהשיחה נמשכה הרגשתי שיש מולי אדם חרוץ, כזה שלא מרבה להתלונן ומודה על מה שיש לו. עבודה, ארץ ישראל, צבא, משפחה, אלה לא נושאים להתאכזב מהם אלא להודות עליהם. זה היה לי מוזר וקיוויתי שעד שהוא ירד, אני אגלה מה מדיר שינה מעיניו. "אבל זה בטח ממש קשה להתגייס לצבא בלי לדעת מילה בעברית לא?" "אממ...בהתחלה לא מבינים את המשמעות של המילה. כמו ילד, אני מקשיב לצלילים שאנשים משמיעים כשהם מצביעים על משהו. בסוף הבנתי שהסאונד 'כסא' מתאים למשמעות של כסא." זה הזכיר לי שאחד המורים שלי תמיד אומר שיש קשר הדוק בין הסאונד של המילים לבין המשמעות שלהן. לא סתם במילה "זר" מופיעות ה- ז' וה- ר' הכמוסות שמתחבאות כל אחת במקום אחר בפה. כשהבנתי שניקולאי עומד לרדת מהתחנה, אמרתי בחופזה: "רגע אז רק תגיד לי מה החלום שלך?" תוך כדי שהוא מתכונן לירידה הוא זורק "חלום? אין לי חלום. אני בן-אדם פרקטי. עובד, אוכל, ישן וחי. חלומות זה לאחרים." היה נעים עם ניקולאי והמפגש היה לי מעין חימום למפגשים שעתידים לבוא.

נשארנו לבד, אני והנהג, בדרך לתחנה האחרונה בפסגת זאב. לפעמים נדמה שאין מגע מספק יותר מהרטט החמים של האוטובוס. גם כשהוא בעצירה הוא רוטט. העפעפיים נעשו כבדים והרגשתי שחזרתי לרחם אמי רק שאת אמי מחליף נהג. בזמן שנותר לנו יחד דיברנו על הבחירה האסטטית שלו לקשט את כל החזית של האוטובוס בדגלי ישראל, פרחים מפלסטיק, בובות לב והקישוט החביב מכולם - קליפסים צבעוניים לשיער. כזה לא ראיתי. הוא הציע לי לקחת וסרבתי בנימוס כדי לא להפר את סדר הקליפסים. הוא הזמין לקפה שחור בתחנה האחרונה אבל אז בא מוטי.

פצחתי בסדרה של סלפים לרגל הגעתי לתחנה האחרונה. מההתרגשות שבאוויר היה אפשר לחשוב שאני מתבלבלת בין פסגת זאב למגדל אייפל. מוטי שאל: "מה את מאגד? מצלמת?" מוטי עמד ליד אוטובוס כתום, האאוט-סיידר של האוטובוסים הירוקים. "לא, אני באתי לכאן כדי לדבר עם זרים באוטובוס." הסברתי קצת על הפרויקט, הקרחת של מוטי הבריקה למשמע הדברים והוא היה נראה מרוצה. "ומה איתך? מה אתה עושה כאן?",שאלתי. הוא ענה :"באתי להניע קצת את האוטובוס. זה לא אגד, זה אוטובוס תיירים. כבר חצי שנה לא נוסע." מוטי נראה כמו גבר חזק. אחד שמחזיק את המשפחה. שחשוב לו לפרנס. הוא הצביע לי על הבית שלו. מאה מטר מהתחנה האחרונה. "אז מה עכשיו אתה בבית משתגע כל היום?", שאלתי. "כן. אין אחד שלא נפגע. לכולם קשה." הוא סיפר לי שלבן שלו יש מעבדה לתיקון טלפונים. "נו אז לבן שלך התמזל המזל.
טלפונים תמיד נשברים". מוטי החמוד הסכים בחיוך אופטימי שהסתיר רק בקושי את הייאוש. גרושתו עובדת בבית חולים אז גם אצלה העבודה לא הפסיקה. רק הוא והאוטובוס הכתום מרגישים פתאום מאוד מיותרים. אנחנו נפרדים בברכת בריאות חמה ואני קופצת לקו 66 לכיוון האוניברסיטה.

עכשיו אני כבר רגועה. יודעת שרק משפט קצר מפריד ביני, הנוסעת הרגילה, לבין הנוסעת שחותרת למפגש. אני מחליטה לקחת את הזמן. להתבונן במקום ישר לטרוף. השעה שעת צהריים והאוטובוס מתמלא בקצב מהיר יותר. אני נחה. מתמסרת לרטט ומתבוננת בתסרוקות, במסכות, בפערים, בכוריאוגרפיה של הנוסעים. במושב האחורי יושבים שני חרדים צעירים. מדברים בתשוקה על משהו שאני לא מצליחה לשמוע. אחד יורד והשני תופס לו רביעייה. הרגליים מובילות אליו. דביר בן 24, חרדי. לקח לו זמן להבין למה בדיוק אני רוצה לדבר איתו ובעקשות של תלמיד ישיבה שאל: "אבל מה את רוצה להשיג בזה? אז זה סתם? אין מטרה? אתם מקבלים על זה כסף מהמדינה? אין לכם מה לעשות עם הזמן?" ולמרות הטון התוקפני שאפשר היה לייחס לשאלות, הנימה היתה דווקא תמימה, כזו שבאמת מנסה לתפוס את הדבר הניצב מולה. "אנחנו פשוט רוצים להיפגש. אין לי איזו אידאולוגיה", אמרתי, "זה יכול להיות נעים או לא נעים או מאכזב. העיקר שיהיה מפגש. תחשוב רגע על הפוטנציאל. איפה עוד נוכל לשבת אתה ואני ופשוט לדבר? מה זה משנה על מה? וכן, כנראה שמישהו מתקצב את זה, אז מה?"
אני חושבת שמשהו נהפך לו הגיוני.
הוא סיפר לי שהוא בישיבה. אני כל הזמן שאלתי :"ואז מה?" הוא אמר: "כולל". ואני לא התרציתי, "ואז?" דביר אמר: "אז שידוך וחתונה." שאלתי אותו איך בחיים כאלה נכנסות הפנטזיות הפרטיות, ואיפה נכנסים החלומות שלו? לקח זמן עד שיישרנו את ההדורים בנוגע למשמעות של המושג 'חלום'. התחלנו לדבר על אהבה כעל חלום משותף שלנו. סיפרתי לו שקראתי בעיתון 'הארץ' וגם ראיתי סדרות בנטפליקס על שידוכים בעולם החרדי. הוא אמר שזה לא בדיוק כמו שמציגים ויש כאלה שיותר יודעים איפה הם חיים ומה מחכה להם... בלילה הראשון. "מה זאת אומרת יודעים?", שאלתי. "יש רב לעניינים האלה… הפיזיים. ורב לעניינים של האהבה..הנפש." דביר הפריד. אני לא.
איכשהו, בעדינות, מצאתי את עצמי מדברת עם דביר על מיניות. ניסיתי לוודא שהוא מבין דברים שברורים לי, "אתה יודע, יש דברים שאני קוראת וזה נראה לי לא...אולי זה לא מובן מאליו אצלכם. אישה, יש בה תשוקה ויש לה רצון לחוות עונג. אצלי, אני יודעת את זה ומדברת על זה". הוא נשמע נסער "כן?! גם לפני החתונה? מי מלמד אותך את זה?"
הרגשתי אותנו ביחד בסקרנות ובניסיון לדבר על מה שאין לדבר עליו. בטח לא בפגישה ראשונה. בטח לא איתי ואיתו. "לא בדיוק מלמדים. זה משהו שעולה בין חברות, במשפחה אתה יודע." הוא אמר שהבעיה היא לא רק בחברה החרדית והסכמתי. "בסוף זה תלוי באישיות של הזוג", הוא אמר. הוא צודק.
הוא התחיל לספר לי סיפור על בחורה יפהפייה שכל הישיבה ארבו לה. בסוף אחד "השיג אותה". ומה היה? "התגרשו אחרי חצי שנה, את מבינה?! אני חייב לרדת. אני מצטער". הוא מהר לטסט(?) פנימי, צחקנו שאולי זו הנסיעה האחרונה שלו באוטובוס. חשבתי על הסיפור האחרון שסיפר לי ותהיתי אם ירדתי לשורש כוונתו. הצטערתי שהוא ירד לפני שהספקנו לבאר את הסיפור ולדבר על עוד דברים עליהם לא מדברים במפגש ראשון עם זרים.

אני כבר מותשת. מהחום, מלהקשיב ולדבר ולהתאהב. אדרנלין זה דבר מעייף. אבל יוסי (בן 73) שאל "גברתי, את יודעת איפה אני יורד לאוניברסיטה?" הוא קצת גמגם וזה החמיא לו לדעתי. ידעתי שנשאר לי רק עוד קצת עד התחנה האחרונה בה נרד יוסי ואני והכל ייגמר ואשוב להיות נוסעת רגילה. אז שאלתי אותו מה יש לו שם. הוא סיפר לי שלא היה שם שלושים שנה ועכשיו הוא משלים את התזה שלו. "על מה התזה?", שאלתי. "על זיקנה". גיליתי לו שזה הדבר שהכי מפחיד אותי והוא אמר: "אוי לו למי שלא מזדקן. הארץ מלאה בכאלה שלא הספיקו להזדקן." כשירדנו אמרתי שאולי יש אופציה שלישית. שלא נמות ולא נזדקן. נשאר חזקים צעירים ובחיים. הוא חייך ואמר שאם אני משיגה את המרשם לזה, לכתוב לו.

עליתי בפעם האחרונה על קו 66. התפטרתי מהתפקיד והצטנפתי במקומי. הפרק האחרון, השיבה הביתה. אנשים חוזרים להיות כתמים של צבע ואני כבר לא מסתכלת להם בעיניים.