קרן היסוד \ אחד העם. עולה על קו 78 לארמון הנציב. יש לי המון זמן להירגע ולנשום עמוק לפני שאני מתחיל – אבל פתאום אנחנו כבר בגן הפעמון. אם אני רוצה להספיק איזו שיחה משמעותית כדאי שאתחיל. סקירה זריזה, פנייה לגבר מבוגר וממש כך אני כבר בשיחה הראשונה שלי. אחד מתוך אחד.

הדיבור עם זרים באוטובוס אישר לי משהו שידעתי על עצמי – הפנייה הראשונית ממש לא קשה לי, הפחד מדחייה לא כל כך גדול או מרתיע, ובכלל לא קשה לי לקפוץ למים – אבל אחרי זה קצת קשה לי לשחות.
למרות שפניתי בקלות נינוחה מאוד לאנשים, וכן נקלעתי ל-6 שיחות שונות, היה לי קשה להביא את השיחה למקום משמעותי, אינטימי, או אפילו מעבר לאינפורמציה נטו. זה מאפיין אותי באופן כללי – כשאני פוגש מישהו חדש, מצדי בואו נהיה חברים הכי טובים, חיבוקים ונשיקות מהרגע הראשון – אבל מפאת חשש להעיק או ליצור אי-נעימות אני שומר על מרחק זהיר, שמתפרש הרבה פעמים כאילו אני זה שלא רוצה להתקרב מדי.

עם ואלרי הרוסי הזקן נגענו בהגעה שלו לארץ, אבל בכל רגע של שקט חזרנו ל"מה בעצם הפרויקט הזה". עם מימי בקושי הגענו מעבר ל"מאיפה את באה עכשיו". וזהו אני כבר בתלפיות מזרח.

התחנה האחרונה של 78 היא גם תחנה הרבה לפני אחרונה של קו 78. והיא גם התחנה הראשונה והתחנה השבעה-עשר של קו 12. במקום לחזור עליתי על 12 לכיוון הדסה עין כרם. זה אוטובוס הרבה יותר קטן, מה שתפס אותי בהפתעה – חשבתי שיהיה לי רגע להיות מאחורה ולאזור את האומץ המחודש. אז במקום – הלכתי על זה.

גם בארבעת השיחות הבאות בקושי נגענו ב"עסיס". סשה האזרבאיג’ני סיפר לי שטקס האוסקר החיל חוקי פוליטיקלי קורקט שמזכירים לו את ילדותו בברית המועצות. מצאתי את עצמי מאוד מודע לאיזון בין דיבור והקשבה. עם סימה הגימלאית הגענו לאזור של פחד מהקורונה, ושם העזתי להשחיל כמעט כבדרך אגב את השאלה "מה הם הפחדים האמיתיים שלך?" - אבל זה היה מוקדם מדי. ההגנות עדיין גבוהות מדי. אז במקום זה סיפרתי לה על הפחדים שלי. ועם מרים בכלל כבר הגענו עוד רגע לתחנה האחרונה ורק הספקתי לשאול אותה כמה שאלות חימום. אבל כן הייתה לי תובנה מעניינת בזכות השיחה עם אישה בשם עופרה. כששאלתי אותה במה היא מתעסקת היא ענתה מיד - "קופאית בסופר". פתאום חשבתי לי איך כל תקופת הקורונה הפכה היררכיות - לתפקיד הקופאית בסופר מודבק סטיגמה של עבודה נחותה, שלא דורשת יכולות. אך פתאום, האישה הזו מצאה את עצמה מצליחה להתפרנס ולחיות יחסית באופן נורמטיבי לעומת המון אנשים. היא הייתה נורא חביבה וסיפרה לי על הבת שלה שבדיוק התגייסה. החלטתי לא לשאול אותה את השאלות הקשות בנושא.

ניסיון אחד לשיחה ספונטנית כבתה לי מהר מאוד. גבר מבוגר ביקש מנוסע אחר לשים את המסכה על האף והפה. ראיתי הזדמנות לשיחה מסוג אחר – בלי פנייה מביכה שכזו. אבל מפאת שהוא הרגע העיר למישהו אחר, הוא היה במצב מאוד הגנתי, וחשב שאני מנסה לבקר אותו. אז הרבה הנהונים ו"אני מסכים, לגמרי.." פשוט סיימו את העניין.

בספירה הסופית מספר הדחיות עלה על מספר השיחות. מצד אחד, קל להתעלם מהן, אבל הן כן משאירות חותם. פתאום אני מוצא את עצמי מטיל ספק בעצמי, בפעולה הזו, בהכל. אבל כבר ידעתי גם שלא יהיה לי מאוד קשה לנפנף את הדחיה ולפנות למישהו אחר. שמתי לב למטען כבד של המילה "זרים". כמעט בכל פעם שאמרתי שאני מדבר עם "זרים" באוטובוס, הנוסעים דחו את ההצעה, אולי כי לא רצו להיות זרים. לעומת זאת, לדבר עם "אנשים" באוטובוס מחמם הרבה יותר. ברגע מסוים, כשכבר פניתי כמעט לכל יושבי האוטובוס, ונדחיתי על ידי כולם - הרגשתי את הצורך לא לנסות לפנות לגבר האחרון שישב, כאילו לשמור לי אחד שלא יכול לדחות אותי, שלא אגיע למצב שהאוטובוס כולו אמר לי לא.

בהדסה עין כרם יש הרבה נוף ולא הרבה מה לעשות. קפה קר וחזרתי הביתה.