עליתי לאוטובוס. זה הרגיש לי פתאום ממש מוזר למרות שאני נוסע בהם די הרבה. מחפש מבט שיאשר לי להתקרב. ראיתי אדם שיושב בספסל הראשון לפני הדלת האחורית, שזה כמובן המושב הכי שווה - נתיב מילוט מהיר החוצה כאשר יגיע ליעד, וחלון קדמי שמגן עליו. מגן עלי. האיש, בעל חזות די מאיימת בצורה די סטריאוטיפית - גדול ושרירי עם שרשראות זהב עבות. ניגשתי אליו, נשמתי ושאלתי, אם אוכל להתיישב לידו ולשוחח. הוא מיד נבהל וסירב.
לאחר מכן, עוד פחות בטוח בעצמי, הבחנתי באישה מבוגרת עם משקפי שמש. ענת. תוך כדי בהלה היא הסכימה שאשב לידה. אחר כך היא הסכימה גם לדבר איתי. אמרה שהיא אוהבת את ארמון הנציב ושהיא גרה באזור כבר המון שנים מאז שעלתה עם הוריה ממרוקו. שתים-עשרה הוא הקו שהיא נוסעת בו הכי הרבה. היא סיפרה לי על הבת הגדולה שלה והתגאתה בהיותה אחות מוסמכת. הבת הקטנה שלה עדיין גרה איתה כי זה נורא יקר לשכור דירה בזמננו. היא גידלה אותן לבד כל השנים. מאז שבעלה עזב. שאלתי אם ניסתה למצוא אהבה שוב. אמרה שלא, שזה הגורל שלה ואין מה לעשות. ואני חשבתי שזה באמת לא פשוט למצוא אהבה. באסם לא הסכים. לדעתו זה הכל עניין של רצון ואמונה. הוא גם לא מפחד מהקורונה, "אם אלוהים ירצה אני אהיה חולה בקורונה ואם לא -לא!" ,התפעלתי. את אשתו הוא הכיר בבית החולים כשעבדו בניקיון ביחד. יש להם כבר שני ילדים. הוא היה ממש עדין. דיבר חלש. הסביר לי שהוא כבר דור שמיני למשפחה שגרה בעיר העתיקה. והוא לא מתכנן לעזוב לשום מקום. הוא שכח איזה משהו בעבודה שלו בתחנת רכבת וכשהגענו למלחה, הוא ירד. נשארתי לבד. מביט על הזר השרירי.
אחרי כמה תחנות וכמה מחשבות עלתה אישה עם משקפיים ומסכה שחורה עם כיתוב לבן - "עמותת נפגעי פעולות האיבה". התיישבה בספסל הסמוך למושב שלי. היא הביטה בי מוזר. אולי כי אני הסתכלתי עליה בזרות. על כל פנים, הרגשתי כבר די טוב עם הפורמט ופניתי אליה, שאלתי אותה מה שמה והאם היא תרצה לדבר, והאם היא תרצה לשבת לידי, והיא הסכימה! "קוראים לי סימה".
היא בירכה אותי על המאמץ לדבר עם אנשים שאני לא מכיר, ועוד בקורונה, ועוד בטח באוטובוס. איכשהו השיחה התגלגלה לכך שסיפרתי לה על ההורים שלי שגרים בצפון ושאני מבקר אותם פעם ב.. והיא, בטון מפציר, חצי מחנך, אמרה שכדאי לי מאוד להשקיע בקשר איתם ושאין גיל שההורים מפסיקים לדאוג לילדים שלהם ו"כשתהיה הורה תבין!". האמנתי לה, למרות שהמשפט הזה היה מוכר לי. שאלתי אם היא מגיעה עד לתחנה האחרונה, לבית החולים. היא אישרה וסיפרה שאבא שלה במצב לא טוב והיא בדרך להיות איתו. שתקנו קצת. המשכנו לנסוע. שאלתי במה היא עוסקת. "עקרת בית", אמרה, "כבר ארבע שנים!" ולפני כן, היא בדיוק התחילה לימודי קונדיטוריה. ואז סיפרה על בעלה, הוא נפצע קשה בפיגוע במעלה אדומים ושמאז הוא שיקומי והיא בעיקר מטפלת בו ובילדים שלהם.
הייתי בהלם מהעוצמות של האישה שישבה לידי. ואז, באיזה 'קאט' חסר רגישות, הגענו להדסה עין כרם. התחנה האחרונה . סימה אמרה להתראות ורצה לאביה. ירדתי בתחנה. גם "השרירן המסוכן". כל אחד לדרכו.