קשה לאנשים להאמין שאני לא חותרת לשום מטרה מלבד התקשורת לשם התקשורת. כשניסיתי להסביר את זה עלה לעיתים חשד, שאת הרצון או המטרה האמיתיים שלי אני מסתירה. זה הזכיר לי ניסוי בו ניסו לחלק מאה דולר לאנשים ברחוב, והמשימה התבררה כקשה בהרבה מלחלק מאה שרביטים לניקוי האסלה.
כשנותנים לך כסף זה מחשיד, כשמתעניינים בך זה מחשיד, כי זה לרוב אמצעי ולא מטרה. כשנותנים לך חינם שרביט ניקוי אסלה, לעומת זאת, ההנחה היא שמנסים לפרסם ולמכור לך מותג, וכיוון שזו סיטואציה מוכרת, גם אם היא מטרידה היא פחות מאיימת. זה קצת מעציב אותי על העולם. גם ההסבר "פעולה אמנותית" לא נשמע טבעי, מפני שאנחנו רגילים להתייחס לאמנות כחייבת להיות במימד רפלקסיבי, דרוש איזה ריחוק מתבונן על מנת להפוך את החפץ או האקט למיצג. הדיבור עם זרים באוטובוס נעשה לשם עצמו ואינו מייצג דבר מלבד עצמו, והמילים האלו הן הרפלקסיה המקסימלית הקשורה לפעילות.
ובכל זאת האנשים מדברים איתי, מפני שגם אם דרושה מטרה לשיחה, המטרה היא לעיתים קרובות גם האמצעי שמאפשר לשוחח. וזה דווקא מעודד. כמה מילים שלמדתי באמהרית פתחו בפני את לבו של צעיר אתיופי שהיגר לארץ לפני 10 שנים, וסיפר לי שהוא עובד בניקיון ואבטחה, וחבריו באתיופיה עושים קולנוע. בהמשך השיחה סיפר לי גם שהקים תיאטרון אתיופי בארץ וניהל אותו שנתיים עד שנמאס לו מכל הקשיים. הוא אמר לי שהוא כותב מחזה עכשיו. סיפרתי לו גם מה אני עושה, וחשבתי שהיינו יכולים להיות חברים, ולעשות סיעורי מוחות על דברים שכתבנו, אבל הוא הגיע לתחנה ואפילו לא ממש נפרדנו. הצטערתי על זה וחשבתי הרבה על אמנות ופריווילגיה. אחר כך פגשתי אישה חרדית שאמרה לי שאני תינוק שנשבה מפני שהבגדים שלי לא צנועים. זה היה מאד לא צנוע מצידה לומר לי את זה וככה גם אמרתי לה. הצעתי שאולי היא התינוק שנשבה, וזה לא בא בחשבון מבחינתה. היא אמרה שאין לה ספק שהיא צודקת כי יש לה את התורה הקדושה. אמרתי לה שאני צודקת כי יש לי ספר אלגברה קדוש של בני גורן. זה לא הוביל לשום מקום. חשבתי כמה המאבק בין תשובה לשאלה לא מאוזן, הרי לה אין ספק בכלל, ואני בטוחה רק בחוסר הידיעה. מה שכן, אני לא חושבת שהתשובה קרובה יותר לכוח העליון שמניע את היקום מאשר השאלה, שמובילה לפרקטיקות אחרות של מחקר. המקום שלי כיוזמת השיחה גרם לי להיות יותר סבלנית כלפי מה שנתפס בעיני כמזלזל ונוגד את מה שאני מאמינה בו, וכך הגענו להבנות בנושאים אחרים, לא מהותיים. זה חשוב, כי זה המכנה המשותף, ובכך יש בו מהנשגב לא פחות מאשר ההזדהות האמונית עם קבוצה זו או אחרת, או עם שום קבוצה, שגם היא קבוצה כמובן. מעניין המקום של חוש הראיה וחוש השמיעה ביחס לשיפוטיות- היא מספרת לי על עוגה שהכינה, ואני מדמיינת אותה בבגד אחר. היא מאוד אוהבת שקדים מרים. זו הייתה יכולה להיות גם סטודנטית לתקשורת חזותית שאוהבת שקדים מרים וזה הקול שלה. אולי אם היא הייתה סטודנטית לא היה מעניין אותי בכלל שהיא אוהבת שקדים, לא הייתי צריכה להיאחז במכנה המשותף הזה, ולא הייתה בה את האקזוטיות שגורמת לי לחפש אחריו. בירושלים יש לדברים האלו יותר ביטוי במרחב הציבורי מבכל מקום אחר שהייתי בו.

שיר שכתבתי על ירושלים לפני הרבה זמן, וסיימתי כשחזרתי מהמסע באוטובוס:

רחובותייך במה
עין כחולה עין חומה
מבריקות מתוך האפלה
מתחת לברדס, ברכבת הקלה,
אני רק שאלה
מי?
רק שאלה.
הולכי רגל קהל נהגים לי קהל יושבי קרנות
מכווץ הקהל אישוניו בוחן לב וכליות
כלו רחמי המסך, שעלה, שנשרף, כשיצאתי
כתלי ביתי
אין חוצץ ביני לבין המבט החוזר ושואל
מי?
במקום בו נגמרת קומתך הזקופה או הכפופה
המטפחת מלשינה, הכובע מעיד,
כל אריג הוא סיפור בכתב ברייל,
גוון שערי החשוף יגלה שורשי העיקשים.
אני לובשת את הפנים שלי כמו מסיכה,
שתתאים לקווי המתאר של המילה.
עיר עיוורת נושמת חריקות בלמים,
שלוליות עבות וקשות,
השמיים נועצים בי מבט זועף,
ובינינו אוויר חד וקר של משפט, ממית ומחיה
השמש תסנוור את העיוורת
שמכירה מזיכרון את הדמות שאהיה היום,
בין רחוב זמנהוף לרחוב אגרון.

מאיר הזרקור ומסנוור,
אגשש את דרכי לליבכם
שאגות בוז ותשואות
לא יסיטו אותי מהדרך.

המסך עולה המסך נשרף בין חומות אבן קרה וכבדה ונוצצת.
ורודים וכתומים שמי הלילה.
חצאית או מכנס? מסכת מילים.
והרי אני עירומה לפניה
בהצגת יחיד, במחול של לב שברח מכלובו
וניתז מקירות המרתף.
נלכדתי ברווח שבין כסות לשקיפות
גופי נתון למבט, לשיפוט,
גופי הוא נחלת הכלל.
הכלל מלבישו במילים,
נשימותיי מתנגשות בחיים
מהדהדות, נטרפות במבטים פעורים
מנין תבואי ולאן תלכי, ירושלים שלך אינה זו שלי.