קו 74 להר נוף.
עליתי על האוטובוס הזה כל כך הרבה פעמים ב 4 השנים האחרונות, נסעתי בו כאחת האדם, אבל עכשיו בדרך לתחנה האחרונה שמעולם לא הייתי בה אני מרגישה כסוכנת סמויה.
כל אחד מהנוסעים סביבי יודע לאן הוא צריך להגיע. עכשיו בשבילי ובשביל הנהג, האוטובוס הוא ציר זמן. היעד הוא כבר לא המטרה הסופית שלנו.
אני עולה בתחנת התנופה על דרך חברון ומאותו רגע הזמן מתחיל לנסוע.
הטקטיקה שלי היא להסתכל בעיניים.
מצד ימין יושבת אישה עם עיניים בהירות, מסיכה תואמת לגוון.
אנחנו קרובות. אני מביטה לה ישר אל תוך העיניים, היא קמה, מורידה את המסכה וחושפת חיוך גדול.
"מה שלומך?", אני מתרגשת. מחייכת אליה בחזרה ולפני שאני מספיקה לענות ולשאול אותה על הפחדים הכי גדולים שלה, האוטובוס עוצר והיא יורדת בתחנה. כמעט.
עכשיו כבר יותר קשה להסתכל בעיניים.
החיילת מולי מדברת בפלאפון, בספסל לידי איש ישן, וקצת יותר קדימה יושב אדם חובש כיפה מרוכז בספר שלו עם הגב לכיוון הנסיעה.
הוא בטח לא ירד בתחנה הבאה אם הוא מרשה לעצמו ככה לצלול לתוך ספר.
אני קמה והולכת אל האיש עם הכיפה. מקרוב גיליתי פתאום שהוא צעיר, חשבתי שהוא מבוגר. פחדתי שהוא יחשוב שאני מתחילה איתו כי המשפט פתיחה שלי היה: "מה אתה קורא?" ונראה לי שהוא קלט אותי. עוד לפני שהוא ענה, ראיתי שזה דף גמרא. הפגנתי בפניו את הבקיאות שלי לגבי שטיינזלץ וכתב רש"י. דיברנו על המבנה של דף הגמרא והוא שמח שאני מכירה. והיה גם קצת מופתע. חייך. הוא סיפר לי שהוא נוסע אל חוף הים בתל אביב ושאלתי אותו אם הוא מאמין בכשפים, והוא ענה בימינו כבר לא מאמינים בכשפים. שפעם היו שדים והיום כבר אין. הוא המשיך לדבר על כשפים בסבר מבט רציני, ואני חשבתי על זה שהוא עדיין מאמין למרות שכיום אנשים לא מאמינים. אני חושבת שהוא שמח על המפגש, וכל פעם כששאלתי שאלה יותר אישית, של ביני לבינו, הוא חייך וזה הביך אותו, אולי שימח אותו. אז בעיקר שאלתי לגבי הגמרא והשדים, כי פחדתי שהוא יחשוב שאני מתחילה איתו.
הגענו כמעט לתחנה המרכזית והוא אמר שישמח להמשיך להכיר. אמרתי לו תודה.
המשכתי על קו 74 לכיוון הר נוף. רוב הנוסעים סביבי היו דתיים, ראיתי המון ישיבות מהחלון ותהיתי מה תהיה השיחה הבאה. מולי ישבה אישה עם פאה חלקה, בצבע בראוניז. שאלתי אותה אם היא גרה פה. היא צמצמה עיניים ונראה שלא הבינה מה פשר השאלה. מיהרתי להגיד שאני מאוד מתעניינת בשכונה והיא הסיקה שאני מעוניינת בדירה. היא חזרה ואמרה שיש אנשים מאוד מכובדים בשכונה הזו, ושהיא הייתה מאוד שמחה לגור פה, אנשים מאוד מקבלים. שאלתי אותה אם גרים פה רק דתיים, כי הרי אני לא. היא חזרה ואמרה שהאנשים מאוד מכובדים ונעימים, מאוד מקבלים, אנשים ברמה גבוהה. היה נראה שהיא קצת מאוהבת, רוצה להיות חלק מהשכונה. חלק מהמכובדים הללו. האם הם יחשבו שגם אני מכובדת מספיק כדי לגור שם?
האישה קמה, איחלה לי בהצלחה ושוב המליצה על השכונה.
מפגש נוסף עם עוד אישה חובשת פאה. היא בהתה בי. בדרך כלל אנשים לא מצפים שיתחילו לדבר איתם אחרי שהם בוחנים אותך, לפעמים גם נוצר משחק לא מוסכם כזה נחמד של מי מישיר מבט זמן ממושך יותר ומי יוותר קודם, אבל הטקטיקה שלי הייתה להסתכל בעיניים כדי להתחיל שיחה אינטימית עם אנשים. היא שבה לבחון אותי במבטה הביישן, ואני מיד שאלתי אותה אם אפשר לשאול אותה שאלה. היא ממש הופתעה, ולחשה בהיסוס "כן". שאלתי אותה גם על השכונה. אם היא מכירה את הר נוף טוב. היא שאלה למה אני שואלת. הרגשתי מותקלת, ירד לי הביטחון ועניתי: "כי אף פעם לא הייתי פה ואני לא מכירה". הייתה שתיקה מביכה. היה לי קשה להניע את זה והיא פשוט הסתכלה בחלון. הייתי נורא נבוכה והצטרפתי למבט השותק בחלון עד שהיא ירדה מהאוטובוס.
המפגש האחרון היה בדרך חזרה. הייתי קצת עייפה והחלטתי שזהו. הודית שישבה בספסל מאחורי נראתה כמו אפשרות סבירה, אבל היא דיברה בטלפון בקולי קולות במהירות ולא הייתה נגישה. ראיתי שהיא לא מסיימת לדבר ומי שישב לידה כבר ירד, אז התיישבתי במקומו. פתאום גל של ילדות שטף את האוטובוס, ואחריהן אישה חבושת תרבוש עם פונפון מסולסל באזור המצח, עם מלא נצנצים. היא הייתה עם מסיכה על כל הפרצוף אבל ידעתי שהיא מחייכת. אני כבר ויתרתי על לדבר עם זרים, אבל היא התיישבה לצידי ושאלה אם אפשר לשבת לידי, ושאלה איפה אני יורדת כדי להבין איפה אנחנו צריכות להתמקם ביחס לחלון ולמעבר. שאלתי אותה מה שלומה. ענתה שבסדר, ביקרה את הילדים. היא שאלה משהו על החולצה שלי, שבעיניי לא הייתה בולטת במיוחד.
היא שאלה אותי בת כמה אני ואם אני בזוגיות, הסתקרנה למה אין לי ילדים והאיצה בי להביא. היא אמרה שהיא רק צריכה להגיד תודה והחיים זה מתנה. חשבתי שהיא מנסה לשכנע אותי, שזו השליחות שלה. אולי זה התפקיד שלה בעולם, לשכנע נשים להביא ילדים. הרגשתי שהיא בתפקיד, ואני בתפקיד של הסוכנת הסמויה של האוטובוס בייצור אינטימיות עם אנשים זרים. היא אמרה שילדה כבר כמה פעמים וזו החוויה הכי טובה שהייתה לה בחיים, פעם ראשונה בגיל
. התרשמתי באוזניה מגילה הצעיר ואמרתי לה שזה צעד שדורש הרבה אומץ בעיניי.
"אומץ? מה שייך אומץ? אומץ זה לגברים. את לא צריכה אומץ, את אישה!". הודתה לבורא עולם, ושוב חידדה שהגברים הם אלה שצריכים להיות אמיצים. היא הייתה בשמחה גדולה, והציעה לי סוכריה של רבי מאיר בעל הנס. שאלתי אותה: "מזתומרת שלו? זה הסוכריות שלו?" לא, היא פשוט חזרה משמחה גדולה בטבריה וגלשה אל תוך השיחה על האירוע. תהיתי לגבי לקיחת סוכריות מזרים באוטובוסים, אבל החלטתי שכן. על העטיפה היה כתוב "שמחה". זה שימח אותי.