יצאתי למשימה, חזרתי מהרפתקה.


היציאה להרפתקה לעולם מתחילה מהבית. יש איזה רגע שעומדים לפני הקו שאותו עוד לא חצית ונושמים עמוק,
אבל כדי להגיע לקו הזה הייתי צריך לצאת מהבית בנשימה נוחה, ולהאיץ את קצב הלב לאט לאט עד הרגע הזה.
בארץ הזרה הזרים בשלהם, נביא הכפר מתנבא במרכז הכיכר, הילדות מצחקקות למראה הזר המבולבל, הנשים הזקנות בוחנות, הגברים המבוגרים זועפים, הצעירים מסתקרנים. הם דומים לי, בעצם.

מובן לי מאוד למה לא המציאו את האוטובוס פעם. בן אדם צריך לצאת ברגל להרפתקה,
שהנופים יתחלפו לו לאט, שהכניסה לארץ הזרה תהיה הדרגתית, בהתחלה נוף, אח"כ פרטים קטנים וקולות, אז ריחות, ונגיעות. אחריהן מתעוררות גם הפנטזיות להישאר.
הדלתות נפתחות מהר ונסגרות מהר, לא משאירות הרבה זמן להתלבט.

לא פלא שבדרך להרפתקה מצאתי לי גברים חסונים להישען עליהם באוטובוס הדוהר,
ובדרך חזרה ממנה התנחמתי אצל אסתר מהפלמ"ח 62, קומה 1, הדלת מימין.


(ניסיתי לדבר איתכן, הנשים. הייתן מרוחקות לי, מרוכזות בעיסוק שלכן, ביופי שלכן, או באדם אחר, שהוא לא אני.)


אסתר. בת 88.
היא הייתה הראשונה שעלתה לאוטובוס שעוד לא התחיל לנסוע מהתחנה הראשונה,
אני ישבתי במושב האחורי במערב לנוסעים והיא התיישבה מקדימה.
התקדמתי והתיישבתי במושב לפניה עם הגב אליה.
האוטובוס התמלא נוסעים ויצאנו לדרך. אזרתי אומץ ופניתי אליה.
"היי מה שלומך? אנחנו מדברים עם אנשים באוטובוס…"
היא מאוד שמחה לשיחה, חשבה שזה רעיון ממש טוב.
היא בכלל נראתה לי אשכנזיה, אבל מסתבר שהיא מרוקאית ממרוקו הספרדית!
סיפרה קצת על החיים במרוקו הספרדית.
"אני כל כך כועסת על פרופסור פוירשטיין! מה שהוא אמר עלינו! שמבחינה מדעית אנחנו לא אינטליגנטיים! ואנחנו למדנו בבתי ספר צרפתיים וספרדיים, אני רואת חשבון היום!"
היה מטורף לראות איך בוערת בה הפגיעה מזה אחרי עשרות שנים.
כל הילדים שלה מפוזרים בעולם, בעלה נפטר, היא די לבד בירושלים…
זה הקו שלה, קו 13, מהבית לעבודה.

כשהגענו לתחנה שלי בגדוד העברי היא שאלה אם אני לא צריך לרדת,
אמרתי לה שאלווה אותה עוד תחנה הביתה.
נפרדנו. היא יצאה מהאוטובוס. הדלתות נסגרו. והאוטובוס המשיך לדהור..



+++++++++++++++++++++++++

יום לפני הנסיעות באוטובוסים, נפגשנו כל מי שלוקח חלק בפרויקט. בהתחלה היה קצת קשה. המון אנשים שאני לא באמת מכיר, אבל שרוני מכירה ואולי אכפת לה מה הם יחשבו עליי. היה אחלה אוכל והייתי מורעב, ואז גם קלטתי את אריאל, הוא לא מהברנז'ה ובונוס שיחקנו פעם פריזבי בגן סאקר יחד. היתה לו אז חולצת בית"ר ירושלים. אחד הירושלמים האחרונים שציפיתי לראות פה. פתאום אנחנו שני החייזרים בעולם חיצון של חייזרותיות. בפריזבי לא מדברים, עכשיו פתאום כן.
ממש נעים וכיף. אני אוהב לטעות ולהנות מזה.
רוני מדי פעם בודקת מה שלומי, שלא נאבדתי בתוך המבוכה של עצמי. אבל אני כבר ילד גדול אני יכול להתמודד עם מצבים כאלה.
בדיחה ראשונה עובדת. וואלה לא ציפיתי, בדרך כלל אף אחד לא מבין אותן בהתחלה.
בסוף כבר אפילו שאלתי שאלה. תכל'ס התשובות לא עזרו לי, אבל איזה מחמם זה להרגיש חלק מכולם. אני כרגיל מחייך בשמחה, מנסה להחניק את החיוך, מבין שזה בולט ונשאר תקוע עם חצי חיוך.
בתמונת קבוצה אני ממש כמו בתמונות כיתה ביסודי. מאחור בצד, מתרץ את המיקום בזה שאני גבוה יחסית. פפפףףף… יאללה נגמר. תכל'ס היה מגניב. טוב עכשיו רק לנסוע קצת באוטובוס מחר ולקשקש קצת עם אנשים, לא מבין מה עשו מזה כזה ביג דיל 3 שעות הכנה.