בחיים לא הייתי בנווה יעקב. שמעתי כל מיני מושגים שבדרך כלל מתכתבים עם גוף האדם דברים סטייל חור תחת או בית שחי או פצע מוגלתי וכו' וכו'. למעשה לא הייתי מודעת לקיומה עד לפני כמה שנים. מסתבר שאפשר לחיות נצח בעיר בלי להכיר את חצרותיה האחוריות.
איך שהגעתי לתחנה הראשונה בבנייני האומה הרגשתי שעולים עלי, שרואים עלי, שאני זרה.
הבנדנה הורודה, השערות ברגליים, השיער המפוזר, התיק המוזר – מי את ומה את עושה פה. מיד רואים שאני לא שייכת. אדידס צמוד, פֶּנְס בגבה - הילד שישב בתחנה והוציא סיגריית מפעל וביקש מכולם אש. רק אותי הוא לא שאל. פאק, מה עשיתי, מה חשבתי, באיזה עולם אני חיה שאני חושבת שיש לי סיכוי להשתלב במקום כזה. האוטובוס מגיע. רואים עלי, משהו בצבעים שלי, בעיניים שלי – אני מרגישה פולשת ולא רצויה. לכי מפה יא סמולנית מי ביקש שתגיעי לדבר איתנו תחזרי לבית שלך לשחק בכאילו אמנות וחפשי ת'חברים שלך לעשות את זה איתם, אנחנו לא מעוניינים.

אוקי אוקי נעמה, תרגעי, אולי יש סיכוי.
מתיישבת ברביעייה בחלק האחורי של האוטובוס. פֶּנְס בגבה מתיישב מאחורי בספסל האחורי, מפעיל מוסיקה בטלפון ושומע בלי אוזניות, וואלה לא ידעתי שעדין עושים את זה אבל מסתבר שבדרך לנווה יעקב הכל מותר. אחרי כמה תחנות, בשוק, עולים עוד שני בחורים לבושי אדידס-נייק, מתוקתקים מגולחים, תנועותיהם חדות קולם חזק, הם מדברים בצעקות כמעט.
מתיישבים ברביעיה שלידי, מפעילים מוסיקה בטלפון, הבחור עם הפֶּנְס בגבה מכבה את שלו. יש היררכיה אני מבינה. אישה חרדית מנסה לבקש מהם שיסגרו את המוסיקה אבל אפילו לא מעזה, אז עוברת לחלק הקדמי של האוטובוס. זה רק ארבעתינו – אני, פֶּנְס בגבה והזוג המתלהם. הם מדברים ובין לבין צוללים להסתכל בפלאפונים שלהם. בכל פעם שישנה הפוגה כזו של פלאפונים אני מנסה לשכנע את עצמי לדבר איתם אבל משהו בי משותק. תעופי מפה מה את עושה כאן. מי הזמין אותך לפה תחזרי לבית שלך יא זונה. לכי לכי את והחברים האשכנזים שלך תחפשו מישהו אחר לעשות עליו את הניסויים שלכם. אמאלה, הצילו.
אי שם במעמקי מאה שערים אני אוזרת אומץ. מתקרבת כסא אחד לכיוונם, מביטה אליהם, מסיטה מבט, מביטה שוב.
היי, מה הולך?
מה? הם לא מבינים מה אני רוצה מהם.
קוראים לי נעמה ואני.. אהה… קיבלתי משימה לדבר עם מישהו שאני לא מכירה באוטובוס.
אהה כפרה עליך מה קורה? דברי דברי איתנו, מה את צריכה לדעת?
לא צריכה לדעת כלום.. סתם, מה שלומכם?
וואלה בסדר, הולכים להסתפר.
בחיי שלא ראיתי אנשים מסופרים יותר מהם. אבל יאללה אני זורמת.
משלמים לך על זה? הם שואלים.
וואלה לא, אני עונה.
את אחת שלא נראית פראיירית.
לפעמים אני ממש לא פראיירית ולפעמים ממש כן.

משה ושמשון, משה בן 25, מאשדוד, שמשון בן 18. שמשון הרבה יותר עסוק ומוסח דעת מכל מיני בחורות שמתחילות איתו סלש הוא מתחיל איתן בטלפון. משה איתי. איך שהתחילה הקורונה הוא וחברה שלו נפרדו אחרי ארבע שנים. היא חנקה אותו כבר, לא נתנה לו לנשום. הוא רצה לשבת עם חברים היא לא הסכימה, הוא דיבר עם ידידות, היא כעסה עליו. עכשיו הוא מרגיש חופש. איזה כיף לך, אני אומרת, זה קשה מערכות יחסים. כן, הוא עונה, גם לך יימאס תכף. כבר נמאס לי, אני עונה.
מאיפה אתה מוכר לי? אולי ממסיבות? הוא שואל. איזה מסיבות? מסיבות טבע. איפה? בצפון. את יודעת מה זה דלקות? כן. את לוקחת סמים? כן. רוצה אמ די? לא, תודה.
הוא וחברה שלו התאהבו תוך כדי טריפ. יעני דלקה. קשה, אני אומרת לו. כן אבל את לא יודעת מה זה עבר לילה שלם ולא שמתי לב רק דיברנו וזה היה מטורף. הם גרו כמה חודשים על הים בחוף הכרמל אבל נמאס לו אז הם חזרו לירושלים כי שם החברים שלו. אתה מתגעגע? אם הייתי מתגעגע לא הייתי חושב על אחרות. תכלס, אני אומרת לעצמי.
שמשון מראה לי תמונה של מישהי שמתחילה איתו. משהו מפולטר ברמות מאוד קשות. אני אומרת לו זה רק פילטרים, לא רואים בנאדם. הוא מראה לי תמונה אחרת. נו איך היא? יפה נכון? כן היא יפה אבל היא מעניינת? יש על מה לדבר איתה? את יודעת, יש דברים אחרים לעשות איתה. אבא, אני אומרת לו, מה קורה?
מגיעים לפסגת זאב. הם יורדים. אבל אתם מסופרים ממש יפה, אני אומרת להם. הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. לוחצים ידיים ונפרדים לשלום. וואו האדרנלין בגוף מה קורה מה קורה? מה קרה פה עכשיו? אנשים מסתכלים עלי מוזר. שתי נערות בתלבושת אחידה מסתכלות עלי כאילו אני חייזר. אני באה לפנות אליהן גם אבל קולטת שזה הו כה לא מתאים עכשיו הן בטוחות שברחתי מאשפוז כפוי. אז בסדר אולי עדיף לנשום שניה. פנס בגבה יורד. אני קצת מתגעגעת לשיחה שלא היתה בינינו מעולם.