זה השבוע הכי חם ואני נוסעת בקו 39 לבית וגן. אני מצמידה חזק חזק את הזרועות לגוף כדי שריח הזיעה לא יתפזר אל הזרים שסביבי. כשחם הזרות נעשית לי מעיקה ומביכה יותר.
אני מתיישבת במושב רביעייה עם הגב לכיוון הנסיעה ומקשיבה לשיחת טלפון של אישה חרדית שיושבת מולי. היא מתרעמת על סגירת חנויות בעקבות הקורונה ומספרת בלהט לא מותאם לסיטואציה על חתונות מחתרתיות רבות משתתפים בהן אף אורח לא עוטה מסכה. היא מדברת בקול ולא מתביישת לחלוק עם כולנו את עמדותיה החינוכיות ונסיונה המקצועי. נדמה שלאף אחד זה לא מזיז ולי יש זמן, אני מתבוננות ומקשיבה. אני יודעת שאני כאן בשביל להישאר, ועדיין, הגסות של השיחה הקולנית גורמת לי לעבור למושב אחר שהתפנה. היא עוקבת אחרי במבטה עד למקומי החדש ומהר מאד חוזרת לשלה.
מאחורי עכשיו יושב זוג מבוגר- גבר ואישה חרדים ששבו את לבי כבר כשעליתי לקו. אני שומעת שהם מדברים ספרדית ואהבתי להם גדלה. אני יושבת בגבי אליהם ומפנטזת להסתובב ולפתוח בפטפוט קליל איתם. אני מרגישה כל כך זרה ושונה בנוף הזה של קו 39 ואני הולכת ומתאבנת במושבי. האוטובוס מתמלא והזרות מעיקה עליי. אני זוכרת שאני חלק מחבורה שמתפרסת ברחבי העיר ומבקשת לייצר מפגש, יש בזה נחמה אבל עוד לא מספיק כדי לגשת.
האוטובוס מתרוקן ומתמלא מחדש. מתיישבת לידי אישה, אני מציעה לה לשוחח והיא מאד חושדת אבל מסכימה לנסות. היא מדברת בשקט, כמו מחביאה את המילים בינה ובין המסכה. קווצת שיער מהפאה שלה מסתירה לה את העיניים ואני צריכה מאד להתקרב כדי לשמוע אותה. היא נוסעת למשמרת ההתנדבות השבועית שלה בתינוקיה בבית החולים. פתאום אני מוצאת את עצמי מקנאה בה על הנוכחות של רוך תינוקי בשגרת השבוע שלה. נעמי בקושי מביטה בי ואני תוהה איך יכול להיות שהשיחה הזו ממשיכה להתגלגל. היא לא מכאן והיא מופתעת שלא שמתי לב למבטא שלה, אנחנו מדברות על חו"ל, על לימודים וטיולים. היא מופתעת ומתרשמת לשמוע שטיילתי לבד. יש הרבה שתיקות והרבה שקט בתוך טיול כזה, אנחנו מתחברות באהבתנו לשקט הפרטי שלנו, ועדיין, בשבילה דרוש אומץ בלתי נתפס בשביל להסתובב בעולם בתוך זרות מוחלטת לגמרי לבד.
השיחה נקטעת ואנחנו נפרדות בברכת הצלחה וחיוך.
אני נשארת לבד שוב, בחילת אוטובוסים מתגנבת. אני נפרדת מיושבי האוטובוס ומסתכלת החוצה אל העיר.