אני עולה על קו 31 מצומת פת לרמות. עד אתמול לא ידעתי על קיומו של הקו הזה. על שכונת רמות דווקא ידעתי, אבל היא לא חלק מהמפה של "העיר שלי". אני נרגשת ולא מצליחה להחליט איפה להתיישב.
בינתיים אנחנו כבר על כביש בגין. אנחנו משתרכים בפקקי הבוקר ועיני צדות את האישה שנוסעת לה לבד במכונית לידנו, באופן מפתיע אני שמה לב שאני מרחמת עליה, איך היא נוסעת כך לבד ואילו אנחנו כולנו פה יחד.
אני מסתכלת סביבי – תלמידות אולפנה לרוב וכמה אנשים שבוהים במסך. עם מי אני יכולה לדבר? רצות לי בראש מחשבות על אווה אילוז ובני הדור שלי. האם זאת תסמונת דור הY ואני בעצם תקועה בהמתנה שיעלה האדם "המדויק" עבורי? המשך הנסיעה עובר עלי בשתיקה, אני מתכנסת בעצמי עד שהנהג צועק לי שהגענו לתחנה האחרונה. אני יורדת ומגלה מולי ניידת קורונה וניידת לסריקת סרטן השד – מה הולך פה? מנסה שלא להישטף בתחושת כישלון. בחזור אני עולה על קו 72 ומתיישבת ברביעייה האחורית. אני מגייסת לטובתי את כל הקלישאות הרוחניות נוסח – "מה שצריך לקרות יקרה" ו"מי שיתיישב פה בטוח יהיה האדם הנכון" אך ממשיכה לחוש רעד פנימי. אוף, למה זה כל כך קשה להפר את דממת הבהייה האוטובוסית?
מתיישב מולי שאול, אדם מבוגר לפחות בן 80, ונדמה שהוא ואני כמעט היחידים על האוטובוס שאינם חרדים. לוקח לי כמה דקות ואני מגייסת אומץ ושואלת אותו אם הוא רוצה לשוחח איתי? הוא עונה בלי היסוס: ברצון, בחפץ לב. ב-ח-פ-ץ ל-ב, וואו, איזו הקלה, הוא לקח את הסדק הצר שפערתי למפגש והפך אותו לדלת פתוחה לרווחה.
אנחנו מקשקשים: "לאן אתה נוסע?" מסתבר שהוא בדרך למועדון שבו הוא לומד גרמנית וצרפתית. "איזה עוד שפות אתה יודע?" –"עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית וערבית על בוריה." תחכּי ערבי?" אני עונה בהתלהבות, ומפה לשם תוך שניות אנחנו מדקלמים יחד את הסורה הראשונה בקוראן. אני לא מאמינה שזה קורה. בזווית העין אני קולטת מבטים משתאים, וזה דווקא משמח אותי. אנחנו ממשיכים לדבר על הקוראן, וכיצד הוא מתבטא ביחס לנוצרים וביחס ליהודים, על הויכוחים התיאולוגים שבין הדתות, ועל דמותו של משה בקוראן. אני מספרת לו על סורת המערה שכתבתי עליה בתואר הראשון שלי. הוא עוד לא הגיע אליה אבל מבטיח שיקרא, אני מצידי לא מאמינה שמצאתי פרטנר לשיחה הזאת על קו 72.
הערבית היא מעיראק, שם נולד וגדל עד שנות התיכון. אני שואלת אותו אם הוא מתגעגע לעיראק? הוא אומר שלא, שהוא נפגע בעין מאבן שזרקו עליו, שהיה לו לא כל כך טוב מלבד שנות התיכון. "ואתה אוהב את החיים שלך?" הוא משתהה רגע ועונה: "כן" ולא יותר. "ככה דמיינת את החיים שיהיו לך?" –"לא, לא דמיינתי אותם כך, אבל אני חושב שהם יותר טובים ממה שחשבתי." אני לא יודעת למה, אבל אני מוצאת נחמה בתשובה שלו ומרפה מהעניין.
הוא מספר לי על הבנות שלו ושואל: "את נשואה? למה לא?" השאלה הזאת מאוסה עלי יותר מכל ויכוח אידיאולוגי, אין לי כוח להטפה גברית-שמרנית, אבל אני כבר מחבבת את שאול וזה ממתן את התקיפות שלי – "כי יש דברים אחרים שאני רוצה לעשות. מה, אתה לא חושב שאפשר לקיים חיים טובים בלי להתחתן ולהקים משפחה?" הוא לוקח רגע לחשוב ועונה בחביבות אבהית-חברית: "הדברים שאת רוצה ישתנו. ילדים זה נותן יציבות, שקט. זאת דרך העולם, תרצי או לא תרצי". ייתכן ואין אמירה עתיקה מזאת, ובכל זאת, משהו בשיחה בינינו גרם לי להקשיב לה מחדש. אני באמת מורדת בטבע החיים? במה אני נלחמת בכלל? (זאת בכלל מלחמה?) במקביל לויכוח הפנימי הזה אני שואלת אותו מתי הוא התחתן? –"בגיל מאוחר 38-39 " הוא עונה במבוכה. אז אולי אנחנו לא כל כך שונים?
אנחנו בכיכר השבת, ושאול תכף יורד במרכז העיר ואני שתי תחנות אחריו. "מה, ביקשו ממך לדבר עם זרים? איך זה? בשביל מה? איזה יופי. אני, חינכו אותנו לא להסתכל על בחורות, על נשים. בקושי הבחנתי שאת פה."