רציתי לקחת את קו 50 שמסתובב בית הכרם, השכונה שגדלתי בה, אבל בדרך התייעצתי עם הפקח והוא אמר שקו 50 זה מיניבוס שבקושי עולים עליו אנשים. אז נסעתי לארמון הנציב. זו השכונה הראשונה שגדלתי בה עד גיל שנה וחצי. בדרך לא העזתי לדבר עם אף אחד. ירדתי בארמון הנציב.
עליתי על קו 12 שנוסע למקום שבו נולדתי- הדסה עין כרם. תהיתי אם אני יכולה לשרטט את הביוגרפיה שלי דרך האוטובוסים בירושלים. מקדימה התיישבה אישה שעושה קולות. מהאנשים האלה שעושים קולות. לא בקטע של אנשים משוגעים. היא נאנחה בקול, וסידרה את הדברים שלה כל הזמן וזה עשה רעש. פשוט מסוג האנשים שמייצרים סאונד כל הזמן. היא ישבה בכיסא בודד. התיישבתי בכיסא הבודד שלפניה. ואז בום ברגע אחד הסתובבתי אליה, והצעתי לה לדבר.
יאללה בסדר למה לא. היא חוזרת מהגן שהיא עובדת בו. מה שמאוד מעסיק אותה עכשיו זה רגעי הפרידה של אמהות מהילדים שלהן. "זה עניין מאוד גדול", היא מסבירה לי. "הבעיה היא לא רק באלו שלא יודעות לשחרר. למשל אמא באה לגן מחזיקה את הילד על מנשא ככה שהוא עם הגב אליה ואז היא נפרדת ממנו. זה לא הגיוני לעשות ככה. הילד חייב לראות את אמא שלו לראות מי מחבק אותו. מגע זה מאוד חשוב." מפה לשם אנחנו מתחילות להתווכח על מוסד הרבנות. אני מנסה להסביר לה שאין לי התנגדות לטקסים, יש לי התנגדות למוסד הרבנות. איך תדעי שהגבר שלך לא יברח לך? אני מתחילה להתעצבן. כמה גברים בורחים ומשאירים את הנשים שלהם בלי גט והכל קשור למוסד המסריח הזה. היא לא מוכנה לקבל. בדיוק כשכבר החלטתי שהיא פשוט אישה דתיה שמרנית מקובעת היא מספרת שהיא התחתנה עם איש חילוני בכלל, שבהתחלה היה קשה למשפחה שלה עם זה, אבל לאט לאט הם התרגלו, כי היא עקשנית וגם כי ככה זה כשאוהבים מישהו. ביני לבין עצמי אני צוחקת על עצמי ששפטתי אותה. נורית את הרי יודעת כבר שאנשים לא מתיישבים בול עם הקלישאות שהם מייצגים.
שירה יורדת.
צומת פת. האוטובוס מתמלא ועל ספסל אני רואה אישה שמסתכלת עלי. אני מבינה שהיא עלתה עלי. אני ניגשת אליה. ישר ברור שהיא אישה ביישנית וסגורה, אני מכינה את עצמי לסירוב. חושבת שחלק ממה שעוזר לי לאזור אומץ ברגעים האלו היא ההכרה בזה שיסרבו לי. אני לא מפחדת יותר מהסירוב. אבל היא דווקא מסכימה. אני מכירה על עצמי את הרגעים שהסקרנות גוברת על המבוכה, ומזהה שזה המצב אצלה. בגיל 17 היא עזבה את הבית ועברה לגור עם חברות בירושלים. בגלל שהיא אהבה כל כך את העיר. זה הדבר הכי אמיץ שהיא עשתה בחיים, היא מספרת. אני מרגישה שיש ביננו כימיה לא מוסברת. לא בהכרח בשיחה, יותר משהו פיזי. אנחנו מוצאות חן אחת בעיני השנייה. האנרגיות שלנו מתאימות.
שירן חייבת לרדת. הפרידה ממש עצובה. לרגע חשבתי לרדת איתה להמשיך איתה, אבל החלטתי לתת לזה להיות התאהבות חולפת. היה ממש כיף לדבר איתך היא אומרת. גם לי! אני צועקת לה והדלתות נסגרות מאחוריה.
בהדסה עין כרם אני מתנחמת בקרואסון. אני עייפה ומחליטה לעלות על קו 19 להגיע הביתה למרות שזה הקו השנוא עלי.
חצי מהנסיעה אני יושבת ליד גבר ולא מעזה לדבר איתו. ככל שהזמן עובר השתיקה בינינו הופכת להיות יותר ויותר ביטוי של הכישלון שלי. אני כבר מצליחה להגיד 'סליחה אדוני' אבל הוא לא שומע. כנראה זה היה חלש מדי. אני מוותרת עליו. ברגע אחד שרירותי אני אוזרת אומץ ומחליפה מקום ליד בחורה צעירה.
גם עכשיו אני פותחת בשתיקה. היא כבר שמה אוזניות ושומעת מוסיקה, הכל מאורגן כדי שאף אחד לא יפנה אליה. יאללה נורית על הזין שלך. אני נוקשת לה על הכתף. היא מסירה את האוזניות והשיחה מתחילה. האדיל גרה בהר הזיתים. היא עוזרת סיעוד בבית חולים. היא מתוקה ברמות היסטריות.
החלום שלה זה להיות בנורווגיה. אני מספרת לה על מקומות שהייתי בהם בעולם והיא משתאה. אני קצת מתביישת.
אנחנו מחליטות להתייעץ אחת עם השנייה על דברים.
היא מתייעצת על הבקרים שלה. "איך אני יכולה להתחיל את היום לא בקושי ועצבים? אני קמה בחמש בבוקר כל יום כדי להספיק לאוטובוס למשמרת בבית חולים. אני תמיד קמה בלחץ וחרדה."
היא מחכה לעצה שלי. אני חושבת לעצמי מה אני יודעת אלוהיייים זה נשמע נורא. לא הייתי עומדת בזה בחיים. "את צריכה לתת לעצמך מתנות קטנות", אני אומרת לה, "לא כל בוקר, אבל מדי פעם. פעם אחת לקום טיפה יותר מוקדם ולעשות מקלחת טובה, פעם אחרת להשאיר זמן לקפה ועוגייה, כל שבוע משהו אחר." היא אומרת שזה רעיון טוב. "מה את רוצה להתייעץ?", היא שואלת.
"אממ, אז איך את חושבת אפשר שתהיה לי יותר נחת בחיים?" היא מחייכת "לא תהיה נחת", היא אומרת, "ככה זה החיים. מסעירים, קשים, מבלבלים. זה טוב. כשתקבלי את זה תהיה לך קצת נחת."
אני מסבירה לה שיש עכשיו עוד 16 אנשים שעושים מה שאני עושה. היא מתרגשת. אז גם יש לפחות עוד 16 אנשים כמוני עכשיו? כן. אנחנו צוחקות. אנחנו מחליפות טלפונים ומקוות שניפגש לקפה מתישהו.