תחנת הר נוף, בקו הנוף שמול בית הקברות, בפאתי העיר.
כשעמדתי בתחנה ראיתי איש כפוף וצולע מתקרב עם קביים. עמדתי בצד של התחנה והתבוננתי לכיוון האופק שלו.
חשבתי לעצמי שבטח הוא עומד לפנות אלי עם איזו שאלה מוזרה כי אנשים מוזרים מרבים לפנות אלי.
יש איזו אנרגיה שאני יודעת לשדר שמביאה אלי כל מני מוזרויות. עם השנים למדתי להפסיק לשדר אותה. לנטרל אותה, להרחיק ממני אנשים כאלה. להסב מבט הצידה כשהם מופיעים, לסגת כמה צעדים אחורה, לנתק את המבט שלי ולחלל אותו, כאילו אני רואה מבעד לאנשים.
אבל דווקא הפעם הישרתי מבט.
האיש היה פוזל.
האיש הצולע, השפוף, המקומט והפוזל התקרב ומלמל משהו. נרתעתי צעד אחורה.
הוא שאל שוב איך מגיעים לרחוב עולמי עולמים.
עניתי לו שאני לא יודעת, אבל שהנה הגיע קו 66 אז אפשר לשאול את הנהג.
עולמי עולמים.
יש כזה מקום?
הנערה הדתייה שישבה מאחורי עם החברות שלה ענתה לו גם. תנסה את קו 52.
קו 52 עבר מהר בלי לעצור.
"כוסאמק למה הוא לא עצר??", שאל האיש המקומט והפוזל.
עין אחת שלו הייתה כחולה ועין אחרת הייתה בצבע ירוק-אפור.
"נראה לי שהם לא עוצרים פה". עניתי לו, "כאן זה רק הורדה".
האיש זרק את הסיגריה שנותרה דולקת, וצעק:
"איך אפשר לעצור כשנוסעים מהר כל כך?"
קו 74 הגיע ועצר רחוק. מיהרתי לעלות כדי לא לפספס.
המכשף נשאר בתחנה, וקו 74 שטף אותי בהמולה של הנוסעים למרכז העיר.

בהתחלה היו המון דתיות סביבי.
לכן כשיבגני עלה, הרגשתי שדווקא הוא מכולן ידבר איתי.
הוא היה שונה בנוף, וגם אני הייתי, וידעתי שהוא לא יירתע בקלות.
יבגני לבש חולצה מכופתרת בלויה והפנים שלו היו מבוישות ואדיבות.
כשניגשתי אליו הוא ענה לי מבויש "על מה נדבר?"
"לא יודעת" אמרתי.
"לאן אתה נוסע?"
"נוסע הביתה. אני חי לבד בדירה באבו טור. אמא שלי עדיין באוקראינה. לפני עשרים שנה עליתי לארץ. אין לי בת זוג אבל אני מחפש אהבה".
הזוג הצעיר שעמד במרכז האקורדיון התקרב לשמוע יותר טוב את השיחה.
"יש יתרונות בלהיות לבד, כי אפשר לעשות מה שרוצים, אבל לפעמים זה משעמם. את משתתפת בפסטיבל אמנות? גם אני פעם כתבתי אגדת ילדים. אבל אף אחד לא קרא אותה"
"רצית לרדת בשוק, לא?"
"לא, אני בסוף אמשיך איתך"
"האגדה מספרת על נסיך שנזרק ממלכתו לאחר מות אביו המלך. הוא גודל על ידי רועה צאן ולמד לנגן בחליל. בבגרותו, מתאהבת בו ובנגינתו נסיכה יפהפייה. השניים לא ידעו שהילד שהתבגר והפך לחלילן הוא עצמו בן מלך, לכן הם נאלצו להסתיר את אהבתם.."
הסיפור המשיך אבל את הסוף לא הבנתי.
פעם יבגני היה גנן, אבל היום הוא מודד כבישים.
ספסיבה יבגני.
דס ודניה.
הייתי חייבת לרדת בתחנה לעשות פיפי.