נסעתי בבוקר מרחוב עזה למשה ברעם ,תחילת הקו, כדי לנסוע אותו מתחילתו עד סופו - בנווה יעקב.
הרגשתי איזו מין תחושה מאד יומיומית מהולה בחגיגיות הרפתקנית! למשל, בבוקר כשהתארגנתי לצאת מהבית הרגשתי כאילו אני חייב לצאת כבר, כאילו תכף אאחר, תחושה שלא קיבלה מענה מלהסתכל מה השעה כי לא הייתה לשעה משמעות פה.
ואז בדרך לתחנה הרגשתי איזה נחמד זה ללכת לאוטובוס מבלי למהר לשום מקום,תוך כדי שאני הולך די מהר.
באותו הרגע לא התרגשתי בכלל מהחוויה שלפני.
עליתי לקו 22, קו שלא נסעתי בו מעולם לכיוון מקום שלא הייתי בו מעולם ולרגע יכולתי מבלי לשים לב לשלוף את הפלאפון לשים אוזניות ולעשות כאילו אני האיש הזה שנוסע למשה ברעם.
את הנסיעה לתחילת הקו ביליתי בהסתכלות בהסתגלות לאפשרות אולי לגשת כבר , או שעדיין לא ובדרך חזור להתחיל. וכך היה.
איך שירדתי בתחנה האחרונה-ראשונה ראיתי את הקו לכיוון ההפוך, רצתי אליו כשהתחיל לנסוע, הנהג היה מאוד מופתע כשדפקתי על השמשה שיעצור. לא היה נראה כמו תחנה שמישהו רץ בה לאוטובוס.
וכך בילינו את התחנות הראשונות לבדנו, אני והנהג, שמעכשיו עד התחנה האחרונה מביט בי במראה מידי פעם בקטע של מה אתה עושה ?
מכאן מתחיל - קרקס המחשבות, הפניוֹת המוזרות, השיחות המטורפת, התגובות הלא צפויות, הצחוקים, המבוכה, הלחלוחית בעין - בתוך הראש של תמיר.
עברתי הרבה בתוכי שתול בכיסא לפני שניגשתי להודיה ואמרתי " היי שלום ".
זה הרגיש ממש טוב, הייתה שיחה מעולה וקלילה והיא בדרך ללמוד פסנתר ואיזה קטע שגם אני מנגן ולומד חינוך מיוחד, ומגניב וכברת דרך עברנו וביי ובהצלחה וכל טוב.
וחשבתי שאני על הגל, אבל נכנסתי לתקופה ארוכה של המון פעילות פנימית (קוֹמָה?). הרגשתי כ"כ הרבה דברים מהדמויות מסביבי, הרגשתי קושי גדול, אף אחד לא הרגיש כמו אפשרות ואני הייתי בהצפות.
התחלתי להרגיש שמתקרבים לאזור הסוף(כן הקומה הייתה חלק גדול מהנסיעה).
זה הזיז אותי.
ניגשתי לאישה מבוגרת.
זה לא עבד.
היא לא ידעה כ"כ עברית, ואני לא כ"כ רוסית.
הנהג פתאום צעק על איזה נער שיבוא אליו ולמה הוא לא מתקף, הם קצת התווכחו, והנער הלך לספסל האחורי.
אני אחריו, עם להט ההזדמנות האחרונה בעיניים.
הייתה אינטראקציה מעניינת עם נועם.
הוא היה חשדן וקוצני. ממוצע המילים שהרכיבו את המשפטים שלו הוא חצי מילה. הוא לפעמים פשוט לא הגיב.
שמחתי לדבר איתו , לנסות להגיע אליו.
זה גם הדגיש לי שהפחדים שלי הם של העולם של לפני, ושתוך כדי הרגע זאת חוויה אחרת לגמרי. והדחייה והמרחק , או כל מימוש אחר של החששות, היו בסדר דווקא.

-"רוצה לדבר?"
-"על מה יש לנו לדבר?"
-"לא יודע, אפשר לנסות לגלות."
-"אם אתה רוצה לדבר איתי על משהו - דבר ."

הוא שאל אם אני מרוויח מזה כסף.
הוא אמר שהוא לא אוהב לעשות כלום.
ואמר גם שלא מעסיק אותו זה שהוא לא אוהב לעשות כלום.
שאלתי אותו מה הוא היה שומע באוזניות אם לא הייתי מדבר איתו (הוא כל הזמן שיחק איתן ביד) הוא אמר "היפ הופ."
"בעברית?"
"לא."

שנינו ירדנו בתחנה האחרונה. הוא ירד והתחיל ללכת.
אמרתי לן: "ביי נועם, שמחתי לדבר איתך."
הוא אמר "ביי"(נראה לי שהוא אמר).
והלך, כמה פעמים הסתכל לאחור לראות מה אני עושה. או אם אני אמיתי.
אני עמדתי עם עיניים מצומצמות מהשמש ונטפתי זיעה בנווה יעקב.