דחיתי את הטיול לחלק השני של היום. החלק שבו כבר יש אזור בשוליים של החולצה שנהיה קשיח מרוב שניגבתי איתו כל היום זיעה מהשפם.
הבאתי הכל כדי להתחבא. חולצה מכופתרת שלא יראו את הזרועות, מכנסיים עד הברך, משקפי שמש, סמל של אדידס. פחח כאילו זה מחביא משהו. הלכתי עשרים דקות בסיבובים בחיפוש אחר מקום המכונה ״מסוף ביטוח לאומי/שדרות ויצמן״. כשבניין של ביטוח לאומי מיתמר מעלי אני חולפת מסוף ועוד מסוף, בכולם גושים מולקולריים של אוטובוסים שמחוברים אחד לשני מהפה לתחת, בכולם פיח במקום אוויר, בכולם בוטקה כלשהו עם בין אחד לעשרה עובדי אגד עם חולצות מכופתרות כחולות נצלים מחוץ למזגנם הצנוע כדי לעשן סיגריות פיח. הם בוהים בי / באוויר סביבי, לא יודעים איפה המסוף, לא יודעים איפה קו 9, מצביעים לאותו כיוון שאם אלך בו שוב אגיע שוב לעוד מסוף שיגידו לי שם שוב שהתחנה זה בביטוח לאומי וכשאלך שוב לביטוח לאומי שאינו מתהדר באף תחנת אוטובוס לפחות לא כזו שגלויה לעין בלתי מזוינת אמשיך שוב לכיוון שבו כך נדמה לי או לגוגל מפס אולי לפחות אמצא את הרחוב המתקרא שדרות ויצמן אך שוב למסוף נוסף עם בוטקה פיח מולקולות מזגן צנוע כחולות מכופתרות וגו׳. זה כמו לחפש חיה בספארי בקניה, מכירים את זה כשמישהו אומר בקשר יש צ׳יטה אז כל הרכבים שבאותו יום בשמורה מיד נוסעים לצ׳יטה ואז יש אלף סינים עם מצלמות מגיחים מהחורים בלמעלה של המיניבוסים האלה ומצלמים איזה צ׳יטה מסכנה שבסוף בכלל התברר שהיא בעצם אימפלה שזה לא כזה מגניב? אז ככה זה לחכות לקו 9. בסוף הלכתי לגשר המיתרים שם ליבי הנחה אותי שתהיה התחנה השניה. טוב. איפה אתה קו 9 יא בן זונה כבר עוד מעט שש בערב ואני לא הולכת לפספס בגללך את הסלפי שהבטחתי לנורית בשקיעה בגבעת מרדכי.

עליתי עליו לבד: איתות ראשון ולא אחרון לבדידות הצורבת שהולכת ללוות אותי גם אחר כך, ואולי לעולמי עד. חאדר הנהג היה החמ״ל של המבצע. מיד הסברתי לו שאני נוסעת עד גבעת מרדכי, דבר שאין שום היגיון לעשות אמר חאדר כי זה כמו לנסוע מירושלים לטבריה בקו שעובר דרך אילת. בסדר, הודיתי, יש לי סיבה להיות פה בלה בלה אני אשכרה באה לנסוע עד הסוף יעני כדי לדבר עם אנשים שאני לא מכירה וזה. סיפרתי לו את סיפור הכיסוי שלי: אז אני וחברה אנחנו כזה אוהבות לטייל ובגלל שאי אפשר יעני בגלל הקורונה אז החלטנו לעשות טיול בירושלים, פשוט לעלות סתם על כל מיני אוטובוסים ולהפתח ולהכיר אנשים חדשים כי זה מה שעושים כשמטיילים בעולם אז כאילו לנסות להגיע לחוויה הזאת אבל ככה סתם בעיר שלנו ירושלים. פתח סוגריים חשבתי על הסיפור הזה כבר לפני כי זין שלי שהייתי יוצאת אמנית סמולנית מגעילולית ומדברת על פסטיבל ישראל ושזה כאילו פרויקט אמנות פחחחח מי שמע על זה איכס לכו אתם והפרויקטים המשעממים שלכם פתח סוגריים מסולסלים הם בטח יורידו לי את זה בעריכה סגור סוגריים מסולסלים סגור סוגריים רגילים. אגב, חשבתי על זה אחר כך שהמילה מסוף היא בשביל סף כמו מה שהמילה מצוף היא בשביל צף. בעיקר כי הרגשתי שאני בו זמנית צפה בתוך אוויר חם שצריך לשחות בתוכו כדי להתקדם אבל אני על סף להפוך להיות זקנה משוגעת שכותבת פוסטים אימפולסיביים בפייסבוק ולא מסוגלת לצאת מהעולם הנפתל של הראש הלא יודע לסתום שלה. זהו. בקיצור. כל הנסיעה הרגשתי את העיניים של חאדר דרך המשקפי שמש במראה של הנהג בודק אם יש לי אומץ לדבר עם אנשים זרים. אין לי. אני מרגישה בגוף את האלימות הפוטנציאלית שבאפשרות לפלוש ולהטריד ככה ולנפץ ככה את הבועה המגוננת של מישהו מהעולם שלו. אני מנודה לחלוטין: כולם חרדים רצח, כולם יורדים אחרי שתי תחנות, זה קו מאסף, אף אחד לא עושה בו נסיעה ארוכה, חוץ ממני. היחידה שנוסעת עד הסוף, בלי הצדקה. מנסה להיות בסטייט אוף מיינד של טיול אבל זה לא עובד. קרית צאנז, את לא מרגשת אותי. הגוף שלי מכווץ ואני מוצאת את עצמי מצותתת לשיחות של אחרים. בשלב הבא אני גם מנהלת שיחות שלמות עם אנשים שעולים לאוטובוס אבל רק בתוך הראש שלי. איפה אנחנו. בואי ננשום שנייה ונשחרר את הציפיות. כשאת לא מנסה אז זה פשוט קורה לך אניוויי, אז יאללה. תני לזה לבוא פשוט. עולה ילד נראה בן 10 עם שקיות סופר ואוכל קרטיב. הוא כזה חמוד אני מתה לדבר איתו. אממה, יש אנשים מסביב וזה מביך רק בגללם. אין אין אם הוא היה לבד בלי מישהו מושב לפני ואחרי אז בדוק. בואי נזמן את זה, בואי ניתן לזה איכשהו לקרות מעצמו כמו שזה תמיד קורה. עוברים ליד שטראוס ואני כזה הי אתם כן כן אני מכירה אתכם יש לי פה סטודיו אני רואה אתכם כל יום אני קונה מכם מאפים לא טריים ופיצוחים ואייס קפה דוחה הי הפעם אני באה בקטע של לדבר. אבל במקום לדבר אני קוראת שלט של מבצעים בפתחו של קיוסק ולומדת מילה חדשה ״מאגדת״ שזה כנראה אומר שקונים קופסא של ארטיקים שבאים ביחד. דוגמא לשימוש: מאגדת מיניונים. לא סגורה על מה זה אבל בטח יש ארטיק כזה. אני נזכרת ברגעים המייסרים האלה בטור שאת מתה לתעד את הרגע המיוחד הזה עם הלהקה שלא יחזור על עצמו לעולם אבל את ממש מתפדחת לבקש ממישהו אחר לצלם ואז הרגע אובד לנצח. המבוכה היא המחיר של תיעוד מרגש מרגע בלתי נשכח. אני חצופה כל כך מה אני עושה? מה נראה לך שאת עושה?

איכס.

תחנה אחרונה זה פה, אני שומעת את חאדר והוא קולט שאני לא הולכת ושאני אשכרה לא גרה בגבעת מרדכי אמרתי לו שלא הייתי פה בחיים ושאשכרה עליתי כדי לדבר עם אנשים והוא עלה עליי שלא הצלחתי. אז תדברי איתי, יש לנו ארבעים דקות עד שנוסעים צד שני. הוא מדליק לי סיגריה בתוך האוטובוס. אבל נורית אמרה לי שאסור לדבר עם נהגים. נראה לי זה עניין סטטיסטי. התחממתי על חאדר 40 דקות על חפיסת סיגריות ושיחות על בולבולים של חרדים, על קוקסינלים, על זה שהוא לא היה בחו״ל אף פעם ועל זה שבירושלים כולם רואים הכל כל כך צר ואין עתיד ועל זמרות לבנוניות ועל אם אני אוהבת לשכב עם בנות או לא. כשהוא הדליק מזגן שוב כדי להתחיל להניע הוא אומר לי נו עכשיו את תצליחי? אמרתי לו בוא נראה. בום עולה מישהו חאדר עושה לי יאללה לכי לכי אליו. הולכת, חשה את הרגע, מנצלת את זה שהוא עומד ואני באה מהכיוון של הנהג שואלת אותו את ההכי קלאסי, סליחה, אפשר לשאול אותך שאלה? אפשר אולי שנדבר כמה דקות? אני אסביר גם למה בלה בלה בלה בלה כל הסיפור כיסוי והוא כזה אוקי, בסדר, פרצוף תמיהה אבל אמר יאללה. תוך כמה משפטים הגענו לשיחה כבדה שלא מובילה לשום מקום ברור - כבדה גם בעקבות התוכן וגם זה שאנחנו עומדים באוטובוס עם מסכות ויש רעש של מנוע ולא שומעים טוב ולא רואים שפתיים והכל מאוד קשה לפענוח. אנחנו עושים תנועות עיניים מאוד מובהקות כדי להראות שאנחנו מקשיבים אחד לשניה. יהודה מספר לי על העבודה, העבודה הרוחנית והפיזית וההלכתית והפנימית והחיצונית שהוא עושה, ואני על זה שאח שלי סכיזופרן פרנואיד והטשטוש שבין אמונה לבין אי שפיות. יהודה אמר שיש לזה שני פנים, פן אחד הוא עם עצמך להתקרב לאמת ופן שני הוא מבחוץ לקרב את העולם אל האמת דרך פעולות שאתה עושה בו. אמרתי לו שאמת זו מילה ממש גדולה שאני לא סגורה על מה היא אומרת. הוא אמר שאני צודקת והכל היום זה בלגן אחד גדול וצריך לאסוף את החתיכות ולנסות להבין לבד. הוא בכלל לא משתייך לאף זרם או חסידות ומחפש איפה לשים את עצמו מול התהליך הזה. הוא אפילו אמר בסוף שוואלה אף פעם לא יצא לו ככה לדבר עם מישהו סתם ושהיה ממש מעניין ושתודה. הטיול הזה לא היה סנטימנטלי ואפילו לא יותר מדי מלא תובנה. כמו לנסוע על רולר בליידז פעם ראשונה. את די גרועה בזה וצריך עוד איזה מאה פעם וצריך מגיני ברכיים מפלסטיק. אבל כל הגוף שלי היה ער, והתבוננתי, אמנם בעיקר בחרא שקורה אצלי בתוך הראש, אבל הי. מישל דה סרטו אמר שהרטוריקה של שיחה רגילה מכילה פרקטיקות שמשנות לחלוטין את המצבים שבהם מתרחש הדיבור, תוצר מילולי שבו ההשתרגות של פוזיציות הדוברים אורגת יריעה של תקשורת שלא שייכת לאף אחד מהם. ששיחה היא אפקט קולקטיבי וארעי של אומנות המניפולציה - מניפולציה על היומיומי ועל הבלתי-נמנעות של דברים, באופן שאיכשהו הופך אותם לכאלה שאפשר להתרגל אליהם, לאלף אותם, להשתכן בהם כבית.